<h1>סמ"ג עשין סימן צ"ג</h1>
<h2>דף ט.</h2>
כשיתבע המלוה את הלואתו אע"פ שהוא עשיר והלוה דחוק וטרוד במזונות אין מרחמין בדין אלא גובין ממנו עד פרוטה אחרונה מכל המטלטלין שימצא[ו] לו (ע"פ רמב"ם מלוה ולוה פ"א ה"ד). וכן כתב רבינו יעקב (ב"ק ט' א' תד"ה רב) שאם יש לו מעות אינו יכול לסלקו אלא במעות, אבל אם אין לו מעות אין דוחקין הלוה למכור כדי לשלם מעות כדאיתא בפרק הכותב (כתובות פ"ו א' ותד"ה ההוא) גבי ההוא תולה מעותיו בגוי הוה אלא מגבהו ממטלטלין שלו. ואם לא הספיקו המטלטלין גובין לו הקרקע אחר שמחרימין על מי שיש לו מטלטלין או מי שיודע לו מטלטלין ולא יביאם לבית דין, וגובין מכל קרקע שיש לו ואע"פ שמשועבדת לכתובת אשתו או לבעל חוב שקדם גובין לזה ואם יבא הראשון לטרוף יטרוף, טען הלוה שמטלטלין אלו אינן שלו אלא פקדון הן בידו או שכורין או שאולין אין שומעין לו או יביא ראיה או יגבה מהם בעל חובו, אין בעל חוב גובה לא מכסות אשתו ובניו של לוה ולא בגדים צבועין שצבען לשמן אע"פ שעדיין לא לבשו אותן ולא בסנדלים חדשים שלקחן לשמן אלא הרי אלו שלהם, בד"א בכלים של חול אבל בכלי שבת ומועד גובין אותו לבעל חוב כדאיתא בירושלמי (קידושין דף ט"ז א') ואין צריך לומר תכשיטי זהב וכסף שהכל לבעל חוב, היו לו מטלטלין או קרקע והרי עליו שטר חוב לגוים ואמר הרי כל נכסי משועבדים לגוים ואם יטלו אותם הישראלים בחובם יאסרו אותי הגוים בחובם ואהיה בשבייה הורו רב אלפס והרב רבי יוסף אבן מגש שאין שומעין לו ויגבו הישראלים ואם יאסרוהו הגוים בחובו הרי כל ישראל מצווין לפדותו (ע"פ רמב"ם שם הל' ד'—ו').
<h2>דף כז:</h2>
בתחילת פרק המניח אמר רב נחמן לא מיבעיא במקום שיש לאדם פסידא אם ימתין עד שיבא לבית דין כגון שזה יוציא מה שבידו ולא יהיה לו ממה לפרוע שאדם עושה דין לעצמו אלא אפילו במקום שאין פסידא כלל אם ימתין עד שיזמיננו לבית דין אומר שאדם עושה דין לעצמו, והלכה כרב נחמן בדינים וכן פוסק רב אלפס וה"ג (דף פ"ז ג' ע"ש) ור"ח.
